החלטה בתיק ת"א 46435-12-10

1.                                                                                                                                                                                                                                                                               לפניי בקשת התובע (להלן: "המבקש") להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 ( להלן: החוק).

2.                                                                                                                                                                                                                                                                               התובע היה מעורב בתאונת דרכים מיום 10.3.2008 בה נפגע, בין היתר, בראש בצוואר ומרפק ימין. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ועל כן, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה.

3.                                                                                                                                                                                                                                                                               ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה בהחלטה מיום 24.6.2009, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום א.א.ג. בשיעור 10% בגין טנטון, בהתאם לסעיף 72(4)(ד)(2) ונכות פלסטית צמיתה בשיעור 10% בגין צלקות מכערות בפנים וצוואר בהתאם לסעיף 75(2)(ב), וזאת לאחר שקיבלה חוות דעת מיועצים מומחים בתחומים אלו ואימצה אותן. בהתאם לכך הועמדה נכותו המשוקללת של התובע עקב התאונה על 19%.

4.                                                                                                                                                                                                                                                                               כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של התובע עקב תאונת עבודה מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסע' 6ב' לחוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים, ועל כן היא מחייבת בהליך שלפניי.

5.                                                                                                                                                                                                                                                                               התובע אינו משלים עם קביעת הוועדה, ועל כן הגיש את בקשתו דנן, במסגרתה הוא עתר להתיר לו להביא ראיות לסתור את ממצאי הוועדה, כך שבנוסף לנכויות שנקבעו על ידי הועדה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, על מנת שיחווה את דעתו אם נותרה לו נכות צמיתה גם בתחום זה. לטענתו, מעיון בפרוטוקולי הועדה הרפואית עולה, כי התובע לא נבדק בתחום הפסיכיאטרי, לא ישב בין חברי בוועדה פסיכיאטר, התובע לא הופנה ליועץ פסיכיאטרי חיצוני ובעצם הוועדה כלל התייחסה לשאלה אם נותרה לו נכות צמיתה בתחום זה. זאת, על אף העובדה, כי הוא התחיל לסבול ולהתלונן על בעיות בתחום הנפשי בסמוך לאחר אירוע התאונה. נסיבות אלה, כך נטען, מהוות טעם מיוחד המצדיק מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

6.                                                                                                                                                                                                                                                                               הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, הנתבע לא התלונן על בעיה נפשית כלשהי בפני הועדה, ועל כן, הוא אינו יכול לטעון כנגד החלטת הועדה, עבודתה וקביעותיה. עוד נטען, כי אין במסמכים שצירף התובע כדי להוות ראשית ראייה לקיומה של נכות בתחום הפסיכיאטרי והנפשי. לגישת הנתבעת, במצב דברים זה בו הכשיל התובע את הועדה בכך שלא העלה תלונות בדבר הבעיות הנפשיות מהן הוא סובל לטענתו, עליו לפנות שוב בבקשה להיבדק מחדש על ידי הועדה, ולבקש התייחסותה לנכות בתחום הנפשי בעקבות התאונה.

7.                                                                                                                                                                                                                                                                               דין הבקשה להתקבל. הלכה פסוקה היא שבית המשפט יתן רשות להביא ראיות לסתור קביעה על פי דין במשורה, במקרים חריגים ונדירים והיתר, כאמור לא יינתן כדבר שבשגרה (ר"ע 634/85 אבו ע'ליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט (4), 505). אחד המקרים בהם הכירה הפסיקה בקיומו של טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור הוא כאשר לא עמדו בפני הוועדה הרפואית עובדות חשובות שיכולות היו להשפיע על שיקול דעתה ולשנות את מסקנותיה, כגון מצב רפואי קודם רלבנטי (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד ורע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש ).

8.                                                                                                                                                                                                                                                                               לענייננו, מעיון בחומר הרפואי שצירף התובע עולה, כי בסמוך לאחר אירוע התאונה הוא החל לסבול מבעיות נפשיות, משינויי התנהגות שבעקבותיה הוא אובחן כמי שסובל מתסמונת PTSD מעל רקע התאונה. כך למשל, במכתב רפואי מהמחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים העמק מיום 29.4.2008 נרשם:

" מביע תלונות בעלות אופי ומשך המתאימות לאבחנה מבדלת של הפרעת דחק חריף - חודרנות והיזכרות, אלמנטים של עוררות יתר והימנעות, אם כי רושם לתסמונת לא מלאה, מול הפרעות הסתגלות ".

ביום 11.8.2008 נבדק התובע על ידי הפסיכיאטר ד"ר פיטוב לאוניד מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה ואובחן שוב כמי שסובל מ- POST TRAUMATIC STRESS DISORDER  , ובעקבות זאת המליץ הרופא המטפל על נטילת תרופות פסיכיאטריות, כגון FLUTINE, CLONEX, ו- BONDROMIN.

זאת ועוד, מעיון בתיק הרפואי שלו במרכז לבריאות הנפש שער מנשה עולה, כי התובע חזר על תלונותיו בתחום הנפשי לאורך זמן והיה במעקב פסיכיאטרי בשנים 2009, 2010 ו- 2011. במהלך אותם ביקורים חזר התובע והתלונן על מצב רוח ירוד, סף גירוי נמוך וחוסר הנאה מהחיים. במסמך מיום 9.6.2010 נרשמו הממצאים שלהלן:

" סימני היזכרות, הימנעות. קיימים סימני עוררות יתר. ישנה ירידה במצב רוחו, חוסר הנאה מהחיים, סף גירוי נמוך על רקע בעיה גופנית קיימת ".

כאמור, על אף תלונות אלה, התחום הנפשי לא נידון בפני הוועדה הרפואית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהתובע לא התלונן במהלך הדיונים בפני הוועדה על בעיות בתחום הנפשי ולא המציא לה מסמכים הנוגעים למצבו הרפואי בתחום זה. עובדה זו אינה צריכה לשלול מן התובע את האפשרות להוכיח קיומה של נכות בתחום הנפשי מקום שעלה בידו להוכיח, כי קיימת יותר מאשר ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום זה.

9.                                                                                                                                                                                                                                                                               ב"כ הנתבעת טען, כי על התובע לפנות לוועדה הרפואית בתביעה להחמרת מצב ולהעלות את טענותיו שם, וכי אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור.

אין ממש בטענה זו. התביעה כבר מתנהלת בבית המשפט והפניית התובע למוסד לביטוח הלאומי עלולה לעכב את הדיון בתביעה כאן לפרק זמן ממשוך ובלתי סביר. הליך החמרת המצב במוסד לביטוח הלאומי אינו הליך פשוט והוא מותנה בהמצאת אישור מרופא תעסוקה על החמרה במצבו של התובע. לאחר מכן על פקיד התביעות לאשר את התביעה להחמרת מצב ורק בשלב השלישי התובע אמור להיבדק על ידי הוועדה, כאשר המסלול בפני הועדה הרפואית עלול להיות ארוך וממושך, שכן לצדדים קיימת זכות להגיש ערר בפני הוועדה הרפואית לעררים ולאחר מכן לבית הדין האזורי לעבודה. על כן, ולצורך קיומו של דיון מהיר ויעיל בעניינו של התובע יש למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת נכותו הפסיכיאטרית.

10.                                                                                                                                                                                                                                                                           אשר על כן, הנני מקבל את הבקשה, מתיר לתובע להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית בכל הנוגע לתחום הנפשי, ומורה על מינוי פרופ' קליין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. כתב מינוי למומחה יוצא בנפרד. אין להעביר עותק החלטה זו לעיונו של פרופ' קליין.

11.                                                                                                                                                                                                                                                                           בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ג, 10 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: